אופנה עם צנזורה

אנג'ליקה ג'אנג, עורכת המהדורה הסינית של "ווג", מדברת בקצב מסחרר ולא מתבלבלת לרגע, גם כשמופנות אליה שאלות על צנזורה וזיופים. המגזין שהיא עורכת מופץ במדינה שמרנית שרק לפני כשני עשורים החלה להיפתח לתרבות המערב והקהל שהיא פונה אליו צעיר ובוסרי במונחים של תרבות אופנה. אף שהמגזין שייך להוצאת קונדה-נסט הבינלאומית, למו"ל יש שותף מקומי, כמתחייב בחוק הסיני - הממשלה. משרדי המערכת שוכנים באחד ממרכזי העסקים שצצו בשנה האחרונה בבייג'ינג, מרכז שנראה מתאים יותר להונג קונג הנוצצת ולא לבירה הסינית הפוליטית והאפורה. החנויות ברחבת הכניסה כמו הוצנחו לעיר לא להן - פראדה, ורסאצ'ה וגוצ'י, המותגים עצמם, לא חיקויים מהשוק הסמוך. המערכת, הממוקמת בקומה ה-18 של בניין משרדים, מרוהטת בפשטות. בחדר הישיבות פרוש על הלוח הגיליון המתוכנן של מהדורת ספטמבר. ג'אנג, לבושה בשמלה קיץ פרחונית של מארני, מקבלת בברכה את הרצון לשמוע לשמוע על השוק שעליו היא חולשת בשלוש השנים האחרונות. מגזינים כמו "אל", "קוסמופוליטן" ו"מארי קלייר" בשפה הסינית מופיעים כאן כעשור. על שער המהדורה הראשונה של "ווג" הסיני שיצאה בספטמבר 2005 הופיעה הדוגמנית האוסטרלית ג'מה וורד לצד שתי דוגמניות מקומיות. מהפכת האופנה הסינית רשמה ציון דרך. "ל'ווג' תמיד היתה מדיניות של כניסה לשווקים מאוחר יותר מהמגזינים האחרים", אומרת ג'אנג. "המגזינים האחרים חינכו את הקוראים והכינו בעצם את הקרקע".עד שנות ה-80 היתה סין סגורה להשפעות מן המערב, נאבקת בעצמה מבפנים בסערת מהפכת התרבות. בעשור שלאחר מכן ליקקו כאן את הפצעים וניסו לברוא עולם חדש. הדלת נפתחה והחל תהליך שינוי חברתי ומעמדי עצום שעדיין נמשך.

לקוראות שלך אין עומק היסטורי של שפת האופנה כמו במקומות אחרים בעולם, איך מתמודדים עם זה? "זה האתגר. כשקיבלתי את התפקיד אמרו לי, ‘תהפכי את ווג למגזין האופנה המוביל בסין ותדאגי שהקהל שלך יאהב את המוצר'. לא היתה הנחיה מסוימת בנוגע לתכנים והחלטתי שבראש סדר העדיפויות תבוא איכות ההפקה. במהדורת ‘ווג' אחרת אפשר לכתוב על ‘סגנון שנות ה-60' וכמה מלים יספיקו להבהיר במה מדובר. אני, לעומת זאת, אקדיש לזה שישה עמודים כדי להסביר את הרקע. הקהל שלי צעיר במונחים של תרבות אופנה, אבל הרצון להיראות טוב טבוע בנשים. כך היה גם בזמן מהפכת התרבות, כשהלבוש היה אחיד".חשוב לה להדגיש שהמהדורה הסינית היא כל כולה הפקה מקורית. מספר הקוראים בניו יורק, פריס או מילאנו הוא פחות או יותר קבוע, אבל כאן הוא ממשיך להתרחב. המהדורה הראשונה נמכרה ב-300 אלף עותקים וכיום מספר הקוראים הוא 420 אלף.המגזין, המכיל כ-450 עמודים, מופץ בעיקר בדוכנים, אבל יש לו גם כ-20 אלף מנויים. קהל היעד הוא גילאי 18-45 אף שרוב הקוראות הן בעיקר נשים בנות כ-30, חלק מן המעמד הבינוני החדש שצמח כאן בשנים האחרונות. "בחורה יכולה היום להיות מזכירה, ובתוך כמה חודשים תנהל עסק משגשג", מסבירה ג'אנג. "זו סין של היום. הרבה מהקוראות שלנו אולי אינן עשירות היום, אבל הן פיקחיות ויודעות לנצל הזדמנויות, והן קוראות ‘ווג' כדי להתכונן ליום שבו יוכלו לחיות את החיים האלה". איך אותו מעמד בינוני עולה מתנהל עם תרבות היוקרה הבינלאומית? "יש הרבה כסף חדש ונשים קונות מותגים יקרים. אנחנו מנסים לומר להן איך לזכות בכבוד באמצעות אותם פריטים יקרים שקנו. זו לא חוכמה לקנות גוצ'י או שאנל, כי אם לא תשאי אותו בצורה הנכונה, לא עשית דבר". הפקת האופנה שלך תהיה גם היא מקומית? "'ווג-סין' הוא מותג בינלאומי שחי ונושם בסין ולכן כל גיליון משלב זוויות בינלאומיות וסיניות. לרוב זו תהיה דוגמנית-על סינית שיצלם צלם זר נחשב. האתגר הוא להציג את האופנה הבינלאומית לסינים באופן שמתאים להם ולגלות כישרונות מקומיים". ומה עם איזון בין מותגים בינלאומיים ומקומיים? "תעשיית העיצוב בסין היא רק בתחילתה ואנחנו רוצים לקדם עיצובים סיניים. לא רק במובן של חשיפה, אלא בעבודה משותפת. אבל עדיין חסרה לי תעשיית אופנה מקומית חזקה".

מה בדבר מעורבות הממשלה שגם שותפה בתכנים? "אין ברירה. הם קוראים כל עמוד ועמוד לפי שהוא יורד לדפוס. בדרך כלל אין קונפליקט כי התכנים שלנו אינם פוליטיים. בשלוש השנים האחרונות היו רק פעמים ספורות שבהן הוטל וטו על תצלומים חושפניים מדי. הם מצאו פיטמה והיינו צריכים להוציא תצלום שדווקא אהבנו". האם השתנה מעמד הנשים בסין בשנים האחרונות? "לנשים בסין יש מאז ומעולם מעמד מאוד גבוה. בילדותי אמי היתה הדמות החזקה בבית. כך היה גם במשפחתי המורחבת ובבתים של חברי. מעולם לא חשבתי שכאשה לא אוכל להשיג משהו. יש לי ויכוחים על זה עם בעלי הבריטי, שטוען כי אין כאן נשים בעלות השפעה. זה נכון אולי לפוליטיקה, אבל בעסקים יש הרבה מאוד נשים חזקות". אז הפתיחות למערב לא שינתה דבר? "אני לא מתעסקת עם קריירה או מעמד. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהן כבר עשו את זה ועכשיו יש להן כוח קנייה. אותי באופן אישי זה ממש לא מטריד". היא לא חושבת שתעשיית הזיופים פוגעת במותגים, כי הקהל שקונה את הדבר האמיתי יודע במה הוא משקיע. והיא גם לא יוצאת נגד תנאי ההעסקה במפעלי הטקסטיל של מותגי האופנה. היא מספרת שבסין נכנסו כעת לתוקף חוקים סוציאליים שאמורים לשפר את המצב, אבל מבהירה שאין לה עניין בנושא. "יש כל כך הרבה בעיות בעולם, אני לא יכולה להיות מוטרדת מהכל". גיליון מאי של "ווג-סין" הוקדש למשחקים האולימפיים ובגיליון אוגוסט היתה הפקה מיוחדת בהשתתפות אתלטיות מקומיות מפורסמות. מה המשחקים יעשו לבייג'ין כעיר אולימפית? "זה ישים אותה על המפה כעיר מובילה ולתושבי העיר זה ייתן יותר ביטחון עצמי. בגלל הניתוק מהעולם הם חשו שונים, אבל אירוע עולמי יספק להם גאווה". וקווי השקה עם אופנה? "כמובן. כל דבר שקשור בפתיחות, כל דבר שהופך אנשים ליותר מודעים הוא בעל השפעה חיובית. כל העניין באופנה הוא לספוג מתרבויות שונות".

ג'אנג נולדה בבייג'ין, למדה ספרות אנגלית ומשפטים ולאחר מכן עברה להונג קונג. מאשת עסקים היא נהפכה לעיתונאית שהתגלגלה לעבודה במגזיני אופנה ובין השאר ערכה את המהדורות הסיניות של "מארי קלייר" ו"אל". המהדורה הסינית של "ווג" היא, לדבריה, הרביעית בגודלה בעולם מבחינת הפצה ומקדימה את המהדורות האסיאתיות האחרות. אנה וינטור נחשבת לאשה חזקה מאוד בעולם האופנה בניו יורק ובעולם. גם את כזאת? "ברור. אני תמיד עובדת ישירות עם המעצבים, אף פעם לא עם גורמי ממשל שלא יידעו להבחין בינינו לבין המגזינים האחרים. אבל באחרונה חלקם מתדפקים על דלתי ומבקשים לעבוד עם ‘ווג' כי הבינו שהוא היחיד בעל השפעה גם על השוק הסיני וגם על הבינלאומי. זה טוב להרגיש מחוזרת". גם באופן אישי את מרגישה כך? "לא ממש, אני חושבת שמעריצים אותי בגלל המגזין. כשאני יוצאת לפעמים מצביעים עלי ואומרים זו העורכת של ‘ווג', ואני רק רוצה לטייל לבושה טי-שירט עם התינוקת. אני מתייחסת לתפקיד ולעבודה, אבל בסופו של דבר זו עבודה. זה עסק שכולו בנוי על תדמיות ומותגים, ואני אוהבת את זה, אבל מי אני באמת יודעים רק בעלי ואמי".